פוסט שלא כל כך קשור לראיית חשבון (או שכן) אלא יותר לעשות את מה שאתם שאתם חולמים לעשות ולא מה שצריכים לעשות.
הפוסט נכתב ביום ה-30 לשבת הארורה של ה-7/10, חיפשתי משהו שיעודד אותי אז החלטתי לתרגם את הנאום המפורסם ומעורר ההשראה של סטיב ג'ובס משנת 2005 באוניברסיטת סטנפורד.
אחרי שתרגמתי את הנאום והדגשתי את החלקים שאני חושב שהם הכי חשובים בנאום, לדעתי אפשר לסכם אתו במילים אמונה, אהבה והבנה שאנחנו בני חלוף.
ג'ובס מספר שלושה סיפורים שהיוו חלק מחייו ובכל אחד מהם מסביר מהי השורה התחתונה.
הנאום של סטיב ג'ובס – איך לחיות לפני שאתה מת
לכבוד הוא לי להיות איתכם היום בטקס חלוקת התארים באחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם.
האמת שאני אף פעם לא סיימתי מכללה. האמת, עכשיו זה הכי קרוב שהגעתי לסיום לימודים במכללה.
היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מהחיים שלי.
זהו זה, לא עניין גדול, רק שלושה סיפורים.
הסיפור הראשון הוא על חיבור הנקודות.
נשרתי ממכללת ריד אחרי 6 החודשים הראשונים, אבל אז נשארתי בסביבה עוד 18 חודשים בערך לפני שהפסקתי באמת.
אז למה נשרתי?
זה התחיל לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה סטודנטית צעירה לא נשואה לתואר שני, והיא החליטה להעביר אותי לאימוץ.
היא הרגישה מאוד שצריך לאמץ אותי בוגרי מכללה, אז הכל היה מוכן כדי שאאומץ בלידה על ידי עורך דין ואשתו.
אלא שכשיצאתי החוצה הם החליטו ברגע האחרון שהם באמת רוצים בת.
אז ההורים שלי (המאמצים), שהיו ברשימת ההמתנה, קיבלו טלפון באמצע הלילה ונשאלו: "יש לנו תינוק לא צפוי, אתם רוצים אותו?"
הם אמרו: "כמובן".
אמי הביולוגית גילתה מאוחר יותר שאמא שלי מעולם לא סיימה את לימודיה בקולג' ושאבי מעולם לא סיים את לימודיו בתיכון.
היא סירבה לחתום על מסמכי האימוץ הסופי.
היא התרצתה רק מספר חודשים לאחר מכן כשהוריי הבטיחו לה שאני אלך לקולג'.
זו הייתה התחלת חיי.
וכעבור 17 שנים כן הלכתי לקולג', אבל בתמימותי בחרתי בקולג' שהיה יקר כמעט כמו סטנפורד, וכל החסכונות של הוריי ממעמד הפועלים הוצאו על שכר הלימוד שלי בקולג'.
אחרי שישה חודשים, לא יכולתי לראות את הערך בזה.
לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי ולא היה לי מושג איך המכללה התכוונה לעזור לי להבין את זה.
והנה הוצאתי את כל הכסף שהוריי חסכו כל חייהם.
אז החלטתי לפרוש ולסמוך על כך שהכל יסתדר.
זה היה די מפחיד בזמנו, אבל במבט לאחור זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי אי פעם.
ברגע שפרשתי יכולתי להפסיק לקחת את הקורסים הנדרשים שלא עניינו אותי ולהתחיל להשתתף בקורסים שנראו מעניינים.
לא הכל היה רומנטי. לא היה לי חדר מעונות, אז ישנתי על הרצפה בחדרים של חברים, החזרתי בקבוקי קולה בשביל הפיקדון של 5 סנט כדי לקנות איתם אוכל, והייתי הולך את 7 הקילומטרים ברחבי העיר כל יום ראשון בערב לאכול ארוחה טובה אחת בשבוע במקדש הארי קרישנה.
אהבתי את זה.
והרבה ממה שנקלעתי אליו בעקבות הסקרנות והאינטואיציה שלי התברר כלא יסולא בפז מאוחר יותר.
הרשו לי לתת לכם דוגמה אחת:
מכללת ריד הציעה באותה תקופה אולי את לימודי הקליגרפיה הטובים ביותר בארץ.
בכל הקמפוס, כל כרזה, כל תווית על כל מגירה, נכתבה בקליגרפיה יפה.
בגלל שנשרתי ולא נאלצתי לקחת את השיעורים הרגילים, החלטתי לקחת קורס קליגרפיה כדי ללמוד איך לעשות את זה.
למדתי על גופני סריף וסן סריף, על שינוי כמות הרווח בין שילובי אותיות שונים, על מה שעושה טיפוגרפיה נהדרת לנהדרת.
זה היה יפיפה, היסטורי, עדין מבחינה אמנותית בצורה שהמדע לא יכול לתפוס, ומצאתי את זה מרתק.
לכלום מזה לא הייתה אפילו תקווה ליישום מעשי כלשהו בחיי.
אבל עשר שנים מאוחר יותר,כשעיצבנו את מחשב המקינטוש הראשון, הכל חזר אליי. ועיצבנו הכל לתוך ה-Mac.
זה היה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפה.
אם לא הייתי מגיע לקורס היחיד הזה במכללה, ל-Mac לעולם לא היו מספר גופנים או גופנים ברווח פרופורציונלי.
ומכיוון ש-Windows פשוט העתיקו את ה-Mac, סביר להניח שלאף מחשב אישי לא היה אותם.
אם מעולם לא הייתי נושר מהלימודים, לעולם לא הייתי משתתף בקורס קליגרפיה, וייתכן שלמחשבים אישיים לא היה את הטיפוגרפיה הנפלאה שיש להם.
כמובן שזה בלתי אפשרי היה לחבר את הנקודות במבט קדימה כשהייתי בקולג'.
אבל זה היה מאוד מאוד ברור במבט לאחור עשר שנים מאוחר יותר.
שוב, לא ניתן לחבר את הנקודות במבט קדימה; ניתן לחבר אותם רק במבט לאחור.
אתם צריכים לסמוך על כך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתיד שלך.
אתם חייבים לסמוך על משהו, על תחושות הבטן, הגורל, החיים, הקארמה, מה שלא יהיה.
האמונה שהנקודות יתחברו בהמשך הדרך תעניק לכם את הביטחון ללכת אחרי הלב שלכם גם כשהוא מוריד אותכם מהשביל השחוק, וזה יעשה את כל ההבדל.
הסיפור השני הוא על אהבה ואובדן.
היה לי מזל, מצאתי את מה שאהבתי לעשות בשלב מוקדם בחיי. ווז ואני הקמנו את אפל במוסך של הוריי כשהייתי בן 20.
עבדנו קשה, ובתוך 10 שנים אפל גדלה רק משנינו במוסך לחברה של 2 מיליארד דולר עם למעלה מ-4,000 עובדים.
בדיוק שחררנו את היצירה הטובה ביותר שלנו – המקינטוש – שנה קודם לכן, ובדיוק מלאו לי 30.
ואז פוטרתי.
איך אפשר להיות מפוטר מחברה שהקמת?
ובכן, כשאפל גדלה, שכרנו מישהו שחשבתי שהוא מאוד מוכשר לנהל את החברה יחד איתי, בשנה הראשונה לערך הדברים הלכו בסדר.
אבל אז החזון שלנו לגבי העתיד התחיל להתפצל ובסופו של דבר כל אחד פנה לכיוון אחר.
כשעשינו זאת, מועצת המנהלים שלנו צידדה בו. אז בגיל 30 הייתי בחוץ. ומאוד בפומבי.
מה שהיה המרכז של כל חיי הבוגרים נעלם, וזה היה הרסני.
באמת לא ידעתי מה לעשות במשך כמה חודשים. הרגשתי שאכזבתי את דור היזמים הקודם, שהפלתי את השרביט בזמן שהיא מועברת אליי.
נפגשתי עם דיוויד פקארד ובוב נויס וניסיתי להתנצל על כך שפישלתי כל כך.
הייתי כישלון ציבורי מאוד, ואפילו חשבתי לברוח מהעמק (עמק הסילקון).
אבל משהו לאט לאט התחיל להתעורר בי, עדיין אהבתי את מה שעשיתי.
השתלשלות העניינים באפל לא שינתה אפילו קצת מזה.
דחו אותי, אבל עדיין הייתי מאוהב, ולכן החלטתי להתחיל מחדש.
לא ראיתי את זה אז, אבל התברר שלהיות מפוטר מאפל זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי.
כובד ההצלחה התחלף בקלילות של להתחיל משהו חדש, להיות פחות בטוח בהכל.
זה שחרר אותי להיכנס לאחת התקופות היצירתיות ביותר בחיי.
במהלך חמש השנים הבאות, הקמתי חברה בשם NeXT, חברה אחרת בשם Pixar, והתאהבתי באישה מדהימה שמאוחר יותר הפכה להיות אשתי.
פיקסאר יצרה את סרט אנימציה הממוחשב הראשון, צעצוע של סיפור (Toy Story), והיא כיום אולפן האנימציה המצליח ביותר בעולם.
בתפנית יוצאת דופן של אירועים, אפל קנתה את NeXT ואני חזרתי לאפל, והטכנולוגיה שפותחה ב-NeXT נמצאת בלב התחייה מחדש של אפל.
לורנס ואני הקמנו משפחה נפלאה יחד.
אני די בטוח שכל זה לא היה קורה אם לא הייתי מפוטר מאפל.
זו היתה תרופה בטעם נורא, אבל אני מניח שהמטופל היה זקוק לה.
לפעמים החיים מכים בראש עם לבנה. אל תאבדו אמונה.
אני משוכנע שהדבר היחיד שהחזיק אותי הוא שאהבתי את מה שעשיתי. אתם חייבים למצוא את מה שאתם אוהבים.
וזה נכון לעבודה שלך כמו לאוהביך.
העבודה הולכת למלא חלק גדול מהחיים שלכם, והדרך היחידה להיות באמת מרוצים היא לעשות את מה שאתם מאמינים שהיא עבודה נהדרת.
והדרך היחידה לעשות עבודה נהדרת היא לאהוב את מה שאתם עושים.
אם עדיין לא מצאתם, המשיכו לחפש ואל תתפשרו.
כמו בכל ענייני הלב, אתם תדעו כשתמצאו את מה שאתם אוהבים. וכמו כל דבר המערכת יחסים, זה רק הולך ומשתפר ככל שהשנים עוברות.
אז תמשיכו לחפש, אל תתפשרו.
הסיפור השלישי שלי הוא על המוות.
כשהייתי בן 17, קראתי ציטוט שנשמע בערך כמו: "אם אתה חי כל יום כאילו הוא האחרון שלך, יום אחד אתה בהחלט תהיה צודק".
זה עשה עלי רושם, ומאז ב-33 האחרונות שנים, הסתכלתי במראה כל בוקר ושאלתי את עצמי: "אם היום היה היום האחרון שלי בחיים, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני עומד לעשות היום?"
ובכל פעם שהתשובה הייתה "לא" במשך ימים רבים ברציפות, ידעתי שאני צריך לשנות משהו.
לזכור שאני אמות בקרוב הוא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו כדי לעזור לי לעשות הבחירות הגדולות בחיים.
כי כמעט הכל – כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או כישלון – הדברים האלה פשוט נופלים לנוכח המוות, ומשאירים רק את מה שבאמת חָשׁוּב.
לזכור שאתה הולך למות זו הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להימנע ממלכודת החשיבה שיש לך מה להפסיד. אתה כבר עירום. אין סיבה לא ללכת בעקבות הלב שלך.
לפני כשנה אובחן אצלי סרטן. עשיתי סריקה ב-7:30 בבוקר, וזה ברור הראה גידול בלבלב שלי. אפילו לא ידעתי מה זה לבלב.
הרופאים אמרו לי שזהו כמעט בוודאות סוג של סרטן שאינו בר מרפא, ושאני צריך לצפות לחיות לא יותר משלוש עד שישה חודשים.
הרופא שלי יעץ לי ללכת הביתה ולסדר את העניינים שלי, שזה הקוד של הרופאים להגיד לך להתכונן למות.
זה אומר לנסות לספר לילדים שלך במהלך מספר חודשים הקרוב את כל מה שחשבת שתספר להם במהלך ב-10 השנים הבאות.
זה אומר לוודא שהכל מסודר כך שזה יהיה קל ככל האפשר עבור המשפחה שלך.
זה אומר להיפרד מאנשים.
חייתי עם האבחנה הזו כל היום. מאוחר יותר באותו ערב עברתי ביופסיה, שם דחפו אנדוסקופ במורד הגרון שלי, דרך הבטן ואל המעיים שלי, הכניסו מחט לתוך הלבלב והוציאו מעט תאים מהגידול.
הייתי מורדם, אבל אשתי שהייתה שם אמרה לי את זה כשהם צפו בתאים במיקרוסקופ הרופאים התחילו לבכות כי התברר שזו צורה נדירה מאוד של סרטן הלבלב שניתן לריפוי בניתוח.
עברתי את הניתוח ולמרבה המזל אני בסדר עכשיו.
זה היה הכי קרוב שהייתי להתמודד עם המוות, ואני מקווה שזה הכי קרוב שאגיע לעוד כמה עשורים.
לאחר שחוויתי את זה, אני יכול לומר לכם את זה במעט יותר ודאות מאשר כשהמוות היה מושג שימושי אך אינטלקטואלי גרידא: אף אחד לא רוצה למות.
אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן עדן לא רוצים למות כדי להגיע לשם.
ועדיין המוות הוא היעד שכולנו חולקים.
אף אחד מעולם לא נמלט ממנו.
וזה כמו שזה צריך להיות, כי המוות הוא כנראה ההמצאה הטובה ביותר של החיים.
זה סוכן השינוי של החיים.
זה מנקה את הישן כדי לפנות מקום לחדש.
כרגע החדש הוא אתם, אבל מתישהו בעוד לא הרבה זמן, אתם בהדרגה תהפכו להיות הישנים ותפנו מקום.
מצטער שאני כל כך דרמטי, אבל זה די נכון.
הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו על לחיות חיים של מישהו אחר.
אל תילכדו בדוגמה שזה אומר לחיות לפי תוצאות החשיבה של אנשים אחרים.
אל תתנו לרעש של דעות של אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם.
והכי חשוב, אזרו את האומץ ללכת בעקבות הלב והאינטואיציה שלכם.
הם איכשהו כבר יודעים מה אתם באמת רוצים להיות, כל השאר משני.
כשהייתי צעיר, היה פרסום מדהים בשם The Whole Earth Catalog, שהיה אחד מהתנ"ך של דורי.
הוא נוצר על ידי בחור בשם סטיוארט ברנד לא רחוק מכאן במנלו פארק, והוא הביא אותו לחיים עם המגע הפואטי שלו.
זה היה בסוף שנות ה-60, לפני המחשבים האישיים והנייחים, אז הכל נעשה עם מכונות כתיבה, מספריים ומצלמות פולארויד.
זה היה בערך כמו גוגל בכריכה רכה, 35 שנים לפני שגוגל הגיעה: זה היה אידיאליסטי, וגדוש בכלים מסודרים ורעיונות נהדרים.
סטיוארט והצוות שלו הוציאו כמה גיליונות של קטלוג כדור הארץ כולו, ולאחר מכן כשזה יצא לדרכו, הם הוציאו גליון אחרון.
זה היה באמצע שנות ה-70, ואני הייתי בגילכם.
על הכריכה האחורית של הגיליון האחרון היה תצלום של דרך כפרית בשעה מוקדמת בבוקר, מהסוג שאתה עלול למצוא את עצמך
בטרמפ אם היית כל כך הרפתקני. מתחתיו היו המילים: "תישאר רעב. תישאר טיפש".
זו הייתה הודעת הפרידה שלהם כשהם חתמו. תישאר רעב. תישאר טיפש. ותמיד איחלתי את זה לעצמי.
ועכשיו, כשאתם מסיימים את הלימודים כדי להתחיל מחדש, אני מאחל לכם את זה.
תישארו רעבים. תישארו טיפשים.
תודה רבה לכולם.